שושלות סווי וטאנג היו שיא ההתפתחות של החברה הפיאודלית הסינית. באופן כללי, המדינה הייתה משגשגת, מפותחת כלכלית ומשגשגת מסחר, במיוחד הפתיחה התרבותית, שהראתה את הסגנון החינני, הנדיב והכל כלול של תקופה זו. תעשיית המשי גם ראתה שיא פיתוח המבוסס על בסיס חברתי זה. באותה תקופה היו שלושה אזורי ייצור משי חשובים: אחד מהם היה אגן הנהר הצהוב, כאשר חביי והנאן היו הגוף העיקרי; השני היה אזור באשו בסצ'ואן, שבו ניתן היה לכלול את מערב דרך ג'יאנאן ודרך שאנן באזור זה; והשלישי היה האזור הדרום-מזרחי מתחת לנהר היאנגצה. בעיקרון יוצר מצב שבו שלושת הראשונים עומדים יחד. לאחר מרד אנשי גדלה מאוד חשיבותו של אזור ג'יאנגנאן. בנוסף, פיתוח המשי באזור הצפון-מערבי הוא ראשון במעלה באזורים המרוחקים ומראה מאפיינים מקומיים חזקים.
שושלת טאנג הייתה ימי הזוהר של ייצור המשי, והתפוקה, האיכות והמגוון הגיעו לרמות חסרות תקדים. ארגון הייצור של משי מחולק לשלושה סוגים: תעשיית מלאכת יד בית המשפט, תעשייה צדדית כפרית ותעשיית מלאכת יד עצמאית, ואת קנה המידה הוא הרחיב מאוד בהשוואה לדור הקודם. במקביל, גם סחר החוץ של המשי התפתח מאוד. לא רק שמספר הערוצים ב"דרך המשי" עלה לשלושה, אלא גם תדירות הסחר עלתה באופן חסר תקדים. הייצור והסחר במשי תרמו תרומה עצומה לשגשוגה של שושלת טאנג.
סחר המשי בשושלת טאנג היה מפותח מאוד, וכבישי סחר המשי היבשתיים היו יותר דרך מעגלית מצפון. דרך המשי הימית הופיעה גם בתקופה זו. מוצרי משי יוצאו לחצי האי הקוריאני, יפן ודרום מזרח אסיה, הודו, ואף התפשטו לאירופה על ידי סוחרים ערבים דרך קו ים סין המזרחי וקו ים סין הדרומי. השגשוג של סחר המשי הוביל להתפשטות טכנולוגיית המשי. עד המאה ה-7 החלה ייצור המשי ביפן במזרח, באירופה במערב ובהודו בדרום-מערב המדינה, שבעצם ביססה את דפוס ייצור המשי בעתיד.
