באגדות עתיקות, אשתו של הואנגדי, ליזו, המציאה את "סריקולטורת המשי", אבל במציאות שבה המשי הומצא הוא עדיין שנוי במחלוקת.
מומחים משערים בהתבסס על ממצאים ארכיאולוגיים שבאמצע התקופה הניאוליתית לפני 5 עד 6,000 שנה, סין החלה לגדל תולעי משי, לקחת משי ולארוג משי. מה שבאמת מראה כי פקעות תולעי המשי משמשות הוא מחצית גולמי תולעי המשי שנחפרו בכפר שיין, מחוז שיה, מחוז שאנש'י בשנת 1926. על פי המחקר של הארכיאולוג לי ג'י והאנטומולוג ליו ז'נל, הוא נחוש בדעתו להיות גולם תולעי משי. אורך קליפת הפקעת כ-1.36 ס"מ ורוחובה 1.04 ס"מ. החלק של הפקעת נחתך עם להב חד. עידן הכפר שייין היה תקופת יאנגשאו (לפני כ-5600-6000 שנה), שסיפקה לאנשים חפצים פיזיים ללמוד את מקור המשי.
ארבעה ארונות קבורה של וונג נמצאו באתר וואנגו בשינגיאנג שבמחוז הנאן, בן כ-5,500 שנה.
כלי אריגה התגלו באתר Hemudu, וניתן להסיק כי השימוש במשי הוא לפחות לא מאוחר יותר מתרבות ליאנגזו. הטיעון המשפיע ביותר הוא הגילוי הארכיאולוגי של מדענים סינים בשנת 1958, בדים משי של תקופת התרבות דוונקו לפני 5300 שנה.
טכנולוגיית בד משי היה מונופול על ידי סין במשך מאות שנים. מכיוון שטכנולוגיית האריגה שלה הייתה מלאכה מורכבת באותה תקופה, ובגלל התחושה והברק הייחודיים שלה, היא משכה את תשומת הלב של אנשים. לכן, בדים משי הפכו לחומרי הסחר הבינלאומיים העיקריים בעולם לפני המהפכה התעשייתית. . בדי המשי המוקדמים ביותר יכלו לשמש רק קיסרים, אך ההתפתחות המהירה של תעשיית המשי גרמה לתרבות המשי לחדור ללא הרף לתרבות הסינית מבחינה גיאוגרפית וחברתית. וזה הפך לפריט יוקרתי הכרחי בסחר החוץ של אנשי עסקים סינים.
בתחילה, סין שלטה בקפדנות בהתפשטות טכנולוגיית אריגת משי וסריקולטורה, ואסרה על זרימתה למדינות זרות. עם זאת, בסיוע מהגרים סינים, צפון קוריאה הצליחה להשיג פריצת דרך בטכנולוגיית sericulture ב -200 השנים הקודמות. בנוסף, אגן נהר הטיאן באזור המערבי (500 השנים הראשונות - 300 השנים הראשונות) והודו (לפני 300 שנה) מימשו בהצלחה את השריקולטורה. עם זאת, האימפריה הרומית השיגה רק ביצי תולעי משי ופיתחה טכנולוגיית sericulture בערך 550 שנה.
